ראש השנה הוא בין השאר, תירוץ נהדר לשני דברים:
תירוץ לקבל מתנות.
תראו לי מישהו שמתנגד לקבל מתנות ,ואל תצטטו את משלי "שונא מתנות יחיה" בטוח שגם שלמה לא התכוון לזה כך..
ראש השנה משמש תירוץ גם לעריכת סיכומים.(תגידו לי מי איש השנה שלכם ואומר לכם באיזו אפליקציה אתם משתמשים)
הרשימה שלפניכם היא שילוב של שתי החגיגות.
חמישה ספרים נפלאים שקראתי השנה, ושאני ממליצה עליהם כמתנה נפלאה.
יש כמובן הרבה יותר מחמישה, אבל אלו הגיעו לגמר(בלי גלגלי הצלה).
1)"ילד 44" שכתב רוב טום סמית.(תודו שזה נשמע כמו שם בדוי)
ספר מרתק ,כתוב בצורה קולחת ביותר.
הספר גרם לי להבין לראשונה מה זה באמת אומר לחיות במשטר טוטליטארי.
את הפחד וטירוף שאי אפשר ממש להבין, הספר הזה מצליח להמחיש יותר מכל שיעורי ההיסטוריה ,אפילו אם אתם מורים להיסטוריה.
הספר נפתח ברצח של ילד ומעצר הוריו. ההורים מואשמים בפשע,אבל הפשע אינו רצח הילד,
אלא העובדה שהם אינם מקבלים את טענת המדינה,כי בנם נהרג בתאונה.
הם מבקשים מהמשטרה לחקור מי רצח את בנם. הבקשה הזו הופכת אותם לפושעים- כי איך יתכן שיש פשע במדינה בה המשטר מושלם?!
מאוחר יותר חוקר בכיר נאשם גם הוא. האשמה- חשיבה עצמאית. פשע איום במדינה טוטליטארית..
רוצו לקרוא ותגידו תודה לפחות פעמיים ביום שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית.
2)"זכרונות אחרי מותי" שכתב יאיר לפיד על אביו טומי לפיד.
כמו כל מי שגדל במדינה שלנו חשבתי שהכרתי את טומי לפיד,כשקראתי הבנתי כמה טעיתי ,כמה חבל שטעיתי וכמה פספסנו כולנו.אבל זה לא רק ספר על טומי ,זה ספר עלינו הישראלים שאוהבים כל כך את המדינה שלנו שכל כך לא קל לאהוב אותה ודואגים לה ולנו.
זה ספר על בחירות שעושים אנשים בכל רגע נתון וההשלכות שלהן. צחקתי, בכיתי ובעיקר לא רציתי להפרד..
3)"הנערה במרפסת ממול" שכתבה נאוה מקמל עתיר, הוא סיפור מרגש ומיוחד על אהבה שהוחמצה , על כעסים וסודות הרסניים.
נאוה מקמל עתיר כותבת יפה כל כך,שעצרתי כדי לקרוא חלק מהמשפטים פעם שניה רק כדי ליהנות.תענוג!
4) נבו אשכול גם הוא כותב בצורה כזו שהעונג נגרם לא רק מהעניין שבעלילה אלא מיופייה של הכתיבה.
בספרו "נוילנד" הוא מצליח לעמוד בציפיות הגבוהות שיצר אצלי ,אחרי קריאת ספריו הקודמים והנפלאים"משאלה אחת ימינה" ו"ארבעה בתים וגעגוע"
הספר מתכתב עם ספרים רוחניים אופנתיים בלי ליפול למלכודת הקלישאות וכמובן גם עם אלטנוילד של בנימין זאב הרצל.
5)כמו "ילד 44" גם "העזרה" של קתרין סטוקט גרם לי להכרת תודה.לא רק על החוויה הנפלאה שהעניק לי הספר,אלא על כך שאני לא אשה שחורה בדרום ארצות הברית בשנות השישים של המאה הקודמת.
הסיפור הכתוב דרך עיניהן של עוזרות שחורות במיסיסיפי בשנות ה60 מעורר מחשבה והתרגשות ובעיקר המון הערצה לאלו שיצרו את המציאות ,שעבורנו היא מובנת מאליו לכזו. ככה צריך ללמד היסטוריה ואזרחות!
זו היתה החמישייה המסכמת שלי,אשמח לשמוע מהם המומלצים שלכם והכי חשוב-
שנה נפלאה לכולם!
שרית פליין, כותבת תכנים אישיים ומקצועיים.
http://saritflain.co.il/
בלוגרית. http://saloona.co.il/saritf/
